לאחר כיבוש החרמון על ידי הסורים תוגבר הכח הסורי בחרמון עד לסדר כוחות של 400 חיילי קומנדו שהתפרסו והתחפרו היטב בגבעות השולטות ובצירים העולים למוצב החרמון. הניסיון הראשון של צה"ל להחזיר לשליטתו את מוצב החרמון היה ב-8 לחודש, בוקר היום השלישי למלחמה (ראה התייחסות לכך ביומן). מתוך מחשבה שיש חיילי צה"ל חיים הלכודים במוצב החרמון הכבוש והרצון למהר לחרמון לפני שהסורים מתבססים בו להגנה – הוחלט לצאת לכיבושו. הכוחות יצאו לקרב באור יום, בשעה 8.00 בבוקר, מבלי שהיה בידיהם מודיעין כלשהו על גודל הכוח הסורי ואופן פריסתו בגיזרת החרמון וללא סיוע ארטילרי או אוירי. ההכנות לקרב היו מהירות ביותר דבר שגרם לחוסרים בציוד לחימה ובתחמושת וללא הכרות מספקת של המפקדים עם תכנית הקרב.
תכנית הקרב היתה לנוע בשני ראשים רגלי ורכוב. הכח הרגלי מנה כ 70 לוחמים והורכב מ-2 צוותים של סיירת גולני, פלוגה ב' של גדוד 51 וחפ"ק מג"ד 51 ומטרתו היתה להגיע למוצב החרמון דרך גבעה 1,614 (ראה מפה מצורפת). הכח הרכוב מנה גם כ-70 לוחמים והורכב מ-2 פלוגות מגדוד 17 של גולני על זחל"מים, 2 טנקים וחפ"ק מח"ט. תפקידו היה לנוע למוצב החרמון דרך הכביש העולה למוצב ממג'דל שמס (ראה מפה מצורפת, תנועות שני הכוחות מסומנים בצהוב).
מהלך הקרב: הכח הרכוב עלה עד "עיקול הטנק" (ראה מפה מצורפת) ונתקל בשרשרת מוקשים על הכביש שחסם את תנועתו. הכוח הרכוב נאלץ לעצור ואז נורתה לעברו אש חזקה ממארב סורי מחופר בסלעים לצד הכביש. כח רגלי שירד מהזחלמים בעיקול הטנק נתקל בכוחות סורים מטווח קצר וספג נפגעים רבים. לאחר קרב הישרדות של חצי שעה פקד המח"ט על נסיגה וכל הטור פנה לאחור בחסות ערפל שכסה לפתע את המקום. הכוח הרגלי שעלה באותו זמן על גבעה 1,614 נתקל בקומנדו סורי שהסתתר היטב בין הסלעים הגדולים שעל הגבעה וצלף על הכח התוקף. לאחר מספר ניסיונות איגוף, סיוע מכח רגלי שירד מהכוח הרכוב וסיוע ארטילרי הצליח הכוח הרגלי לכבוש את גבעה 1,614 אך אז לאור הנסיגה של הכח הרכוב נאלץ הכח הרגלי לסגת אף הוא.
בקרב זה היו 25 הרוגים ובהם סא"ל דובי דרור מפקד גדוד 17 של גולני ו־57 פצועים. גופות של ארבעה הרוגים נותרו באזור הקרבות.