כאן לא רצים, כאן הולכים לאט, כמו במקדש.
עומדים על גבעה הנשקפת אל שדה הקטל ושומעים הכול מחדש.
רואים את ילקוטיהם של הנערים, שהסתערו חזה מול קנה,
ואשר לא ישובו לקחת אותם ולא יחזרו עוד למחנה.
אתה הולך בין התרמילים הריקים, בין זנבות הבזוקות, בין שאריות הציוד,
סר הצידה מפני מסֵכות הגז הסובייטיות, מפני רימוני המלכוד.
אתה עובר בין העמדות, בין התול"רים הפונים עדיין אל הכביש,
אתה רואה את המוות אשר עבר כאן ולא הבדיל בין איש לאיש.
אתה רואה את הברזל הקרוע והמעוות,
אתה שומע את השמות שנאמרים עדיין כלאחר יד.
אתה רואה את נתיב הדם, פשוטו כמשמעו,
על סלע, על האדמה, על ילקוט צד.
כאן, דרך הקרבות של גולני, עובר־אורח,
כאן הולכים לאט.
כאן עומדים משתאים ונושמים את אוויר החיים.
אנשי גולני, אנשי חיל הרגלים, הגיבורים המופלאים.
כאן בני מסס אשר הלך לבדו והשמיד את חוליית הבזוקאים,
כאן האפסנאי אשר רץ עם התחמושת, כאשר הדם שותת מן הפצעים.
כאן שני הממ"פאים ממשיכים לתפקד כשבגופם ננעצים הקליעים.
כאן ויקטור רוט, אדמונד סירור ואברהם אזוט — סמלים וטוראים,
וכאן ציון ופרלמן ואהוד חזקיהו — כל עם ישראל, אשר ברימונים, בעוזים ובמקלעים
הסתערו אל המצודה בנפש טרופה, בגוף שכולו קרעים,
עד אשר ראו על המוצב את דגל ישראל ואת דגלם,
עד אשר שמעו את כצל'ה צועק באלחוט נרגש ונפעם:
"החרמון בידי גולני, הקשיבו תחנות כל העולם!"
כאן הולכים לאט, כאן יש אבנים שעליהן לא דורכים,
כאן מצבות מלחמה כואבות בין סלע ושיח ומוזר מאוד —
שלושה פרחים!
כאן עומדים מול הרכס שטוף הרוחות, מול נופי
אלוהים גדולים ונפתחים.
כאן נושמים אוויר דק, כאן השמים קרובים ונפתחים.
כאן זוכרים הרבה דברים,
שלעתים קרובות אנחנו כל כך מהר שוכחים.
אז לך לאט, עובר־אורח, גמע כל פרט, כל רגע, כל חלק,
וזכור מה יש על האדמה כשתבוא להחליק על השלג…
חיים חפר
אוקטובר 1973
